מכתב לעם שלי

להגיד לכם שאני לא דואגת מהמצב הביטחוני? להגיד שמגמת האנטישמיות עליה אני קוראת חדשות לבקרים משאירה אותי אדישה? להגיד שתרבות השיח וסגנון התקשורת וההכפשות הסובב אותנו, השאיר בי אשליה של עתיד טוב? להגיד שהאסונות האקולוגיים והמצב בכבישים הוא משהו שאולי עדיף לטאטאו מהמודעות

אכפת לי מהכל ועוד איך. אני יודעת בוודאות, שהאחריות היא בידי כל אחד ואחת מאיתנו, וכולנו כחברה ואם נרים את המבט מהשטח הפרטי של כל אחד מאיתנו, (שכבר מזמן אינו פרטי, כי כולנו שוחים בבריכה אחת) אז נראה כמה אנו מושפעים ממה שקורה, וזה לא שעוד נסיעה לחו"ל או איזה נופש בהוואי יעשו לי טוב. אלא, אנחנו עומדים בפני בעיה רצינית שמחייבת טיפול, ויפה שעה אחת קודם

אנו מביטים במצב ויכולים להצביע על כל מה שהיינו רוצים לשנות לטובה. המשותף לכל הוא היחסים, הקשרים בין כולנו. הערכים עליהם מושתתת החברה. בנינו חברה שבה כל אחד לעצמו, והיתר…. שידאגו לעצמם ופתאום… מגלים שעל כל פעולה או מקרה שקורה, יש תגובות במקומות אחרים.

הכל מערכת אחת

אז איך נצא מהכאוס ולא נכלה עצמנו בעוד ועוד בעיות הולכות ומחריפות?איך נצא מהאדישות לפני שאיזו מכת טבע או מלחמה תפרוץ? איך אני קוראת לכל אחד ואחת מכם. בואו נתאחד ונבין שהעתיד שלנו ושל ילדינו, תלוי באיחוד בינינו בואו נהיה עם אחד. עם, שדרכו יעברו ניצוצות של ממש לייתר עמי העולם לא נדרש מאיתנו דבר חוץ מזה. איזה תפקיד מיוחד, גבוה וכביר, ועם זאת מלא אחריות, מוטל עלינו

בואו נממש תפקידנו יחד. עכשיו העת. בואו נמנע את האסון הבא. בואו נלך לקראת הטוב, מתוך בגרות והבנה

ואהבת לרעך כמוך

האדם בחיים שלו חווה הרבה חוויות, חלק משאירות עליו רושם קל וחלק נחרטות ומלוות אותו כל חייו. חוויה כזו הייתה החוויה שלי כשהלכתי בפעם הראשונה לתנועה. קוראים לי מטר, אני בן 13

יום שבת בבוקר, אחרי הכנה של מס' שבועות בהם התכוננו כל החברים לטיול השנתי הגדול של כל שכבת כיתות ג', התאספנו כל החברים בשער בית הספר כדי ללכת ביחד לסניף התנועה במרכז העיר.  ההתרגשות גדולה, התיקים מלאי ממתקים ובראש ציפיה לבילוי משותף ראשון ללא השגחת ההורים. כולם כבר הגיעו, המדריך עושה ספירה אחרונה, ויוצאים לדרך.

סניף התנועה ממוקם במרכז העיר, בית הספר בקצה המזרחי, מצפה לנו צעדה של כ 40 – 45 דקות. מתחיל להתחמם, כולם הולכים בקצב, ולאט לאט משתתקים כדי לא להפריע לאוויר להיכנס לריאות. פתאום, סחרחורת קלה, אין לי אוויר, אני מאט את הקצב, אט אט החברים חולפים על פני, עוד כמה מהם ואני המאסף.

אני מגביר את הקצב. הרופא אסר עלי להתאמץ, בפעם האחרונה שרצתי יותר מעשר דק' איבדתי את ההכרה, הרישרוש הזה שהוא שמע בלב. הם אומרים, כשאני מתאמץ הלב שלי רוצה לנוח אז הוא מכריח אותי, אני חושב שהם לא מבינים כלום, זה פשוט כי אני קצת שמן.

סחרחורת, אני מזיע, אין לי אוויר, חושך, מטר….. מטר…  אני שומע קול חלש קורא לי מרחוק, מטר….. מטר… אני כאן, אתה לא רואה אותי? אני אומר לקול. אבל אני לא שומע את עצמי, דיברתי, למה אני לא שומע את עצמי? מישהו שומע אותי? אני צועק…

מטר….. מטר…

אתה בסדר? – הקול התקרב

זה ירון המדריך,כנראה שאיבדת את ההכרה – הוא אומר

אני שוכב בחדר חמים, המזרן נעים, הפנים החייכניות של אמא

שלמה, שראה שאתה מתנדנד אחורית, בלי להסס שלח יד ארוכה שספגה את החבטה במקומך, אמרה אמא, ברצפה הייתה תקועה יתד…

ברגע האחרון שלמה הספיק לתפוס לך את הראש לפני החבטה, הוא הניח את היד ושבר לעצמו שתי אצבעות, אם היית נחבט, אמרה, והשתתקה,

לא רוצה להגיד את המילים. אני מסתכל הצידה, ליד המיטה יושב שלמה ומדריך נוסף

מה, אנחנו מהגן ביחד – אמר שלמה, אם זה היה הפוך, מטר לא היה חושב פעמיים.

גם לא פעם אחת – אמרתי וקרצתי לשלמה ובלב חמימות על החברים – ורישרוש

להיות מורה

פגשתי אנשים רבים אשר בחרו להיות מורים על אף הקשיים הרבים. אנשים אלו תיארו הרגשת שליחות להקדיש את זמנם להוראה. לא חסרים אנשים יצירתיים המסוגלים להעשיר את ילדינו בתכנים איכותיים ורלוונטיים. להעניק להם כלים איך לקבל החלטות, לנהל ויכוח, להציב ולהגשים מטרות, להבין התנהלות כלכלית, לפתח אינטימיות, לפתח קשר בריא עם הזולת ובפרט בני המין השני, עקרונות בבניית זוגיות ועוד…
אז מה הסיבה שאנו מרגישים כי סך כל המאמצים של אנשי חינוך רבים במשך שנים רבות מסתכם בתוצאה בינונית, העונה על צרכים מאוד ספציפיים שמשקפים את טובת הדורות הבאים?

חינוך הוא לא התחום היחיד שבו אנו עדים לתופעה. כלכלה היא מכלול הפעילות האנושית, המכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. אך גם את הרמה הכי בסיסית של צרכים אנו לא מסוגלים להבטיח לכל אדם בעולם.

מורה טוב מורה לחיים

מה הסיבה לזה? אין מים? מזון?  למה כלכלה הפכה ללימוד של 'כמה מהר אני משיג הכנסה פסיבית כדי להבטיח נוחות לעצמי ומשפחתי ללא מאמץ? האם הגישה הזו תורמת ליציבות והביטחון החיונית לנו כבני אדם? פוליטיקה עוסקת בניהול, חקיקה והשלטת סדר לקבוצות גדולות של אנשים.

אך כולם מודים שהיא מונעת על ידי כוח וכסף וכי טובת הציבור אותם היא משרתת לא מחייבת אותם מעבר לאינטרס הפוליטי הצר שלהם… בכל זאת הבחירות מתנהלות בשיח העוסק בערכים אשר מרגילים אותנו לחשוב השייכים למפלגות כאלה או אחרות. אתה רוצה ביטחון? ליכוד אתה רוצה שוויון? מרץ

בפועל מפלגה/מנהיג בודד מסוגל להוביל ולהבטיח כאלו ערכים? או שהמציאות מורכבת מאינטרסים וניצול הזדמנויות המאפשרות המשך שליטה וכוח? האם העיתונות והתקשורת באמת מציגות בפנינו את המציאות בצורה שתאפשר לנו לראות את העולם בצורתו האמיתית? להסיק מסקנות נכונות על האירועים המתרחשים? להיות ביקורתיים? לקבל תמונה נכונה של העולם סביבנו?

האם אין שם אינטרסים המעוותים את העריכה כדי להחדיר בנו הסתכלות מסוימת של המציאות? את כל הטענות האלו שמעתי כבר כתלמיד תיכון. אנו יודעים ומכירים את ההתנהלות הזאת ועדיין מתקשים לתת שם לבעיה ולמצוא פיתרון ברמה הכי גלובאלית ופשוטה.

האגו הצר מנהל את תפיסת המציאות שלנו ולוקח כל מרכיב חשוב בחיינו ומספק לנו דוגמא קטנה למציאות השלמה שניתן לקיים  פה אם היינו רק לומדים איך לנהל הטבע שלנו. את הטבע שלנו לא ניתן לשנות. לא בכוח ולא רעיונות אוטופיים ויפים. אנו כן מסוגלים להשקיע בחיבור. חיבור זה בהסתכלות על תפיסת המציאות השונה ממני כחיונית, לגיטימית הכרחית כדי שנוכל להתקיים ולחיות חיים טובים.

סרטן בגוף האומה

לכולנו יש נקודות כאלה שאם נוגעים בהן אנו שורפים הכל מסביב, בלי לחשוב
גם לי יש כזו זו המלחמה הלא נגמרת בדרום. יש אנשים שחושבים שירי לדרום זה לא באמת חשוב. הרי דרום זה לא תל אביב, לא השרון עם כאב רב אני מודיעה לכל מי שחושב כך, גם הדרום הוא המדינה שלכם, המדינה שלי ואולי לכם אין בדרום אחות אהובה , שאתם מדמיינת איך היא רצה לממ"ד ודורכת על מסמר אולי לכם אין אמא בדרום, שנשארה לבדה בבית, ואתם מדמיינים איך היא מנסה לרוץ עם הליכון לחדר המדרגות ואולי לכם אין ילד, הכי קטן, הכי קרוב, שגר בבית ללא ממ"ד ושהמקלט הקרוב הוא במרחק של 1.5 דקות ריצה, ויש לו רק 30 שניות לכם, יש 2 דקות ארוכות למצוא מחסה, האם ניסיתם פעם לעשות זאת ב-30 שניות. יש לנו מדינה אחת מהדרום הרחוק, ישובי עוטף עזה ועד הצפון הרחוק גם מטולה – מדינה אחת, גוף אחד וכמו בכל גוף, אם דוקרים את האצבע הכי קטנה ברגל כואב לכל הגוף. גם בלב מאוד מאוד כואב ומורגש. הידיים הרחוקות מתחילות לחבק וללטף את האצבע הקטנה הכואבת וכל הגוף מתגייס לרפא את האיבר הנפגע

הסרטן שלנו

והמדינה שלנו היא שלמה, כגוף אחד. וכולנו חלקים, תאים מהגוף הזה. רק גוף חולה, גוף שלא מרגיש כאבים, יש בתוכו תאים שמרגישים רק את עצמם דואגים רק לעצמם, הוא חולה במחלה המפחידה ביותר, מחלת הסרטן אם זה קורה לגוף זה האנושי הוא חולה בסרטן. המחלה המפחידה כך שהגוף הלאומי שלנו, האומה שלנו חולה במחלה הנוראית ביותר והמזל שלנו הוא שאנחנו מבינים מהי המחלה, כי זה השלב הקשה ביותר, להבין במה הגוף חולה
התרופה היא האיחוד בינינו, דאגה הדדית, הערבות הדדית. לא רק במילים, לא רק ממסכי טלוויזיה אלא במעשה, מכל הלב בהבנה שאם לא נקח את התרופה, הגוף ימות