ואהבת לרעך כמוך

האדם בחיים שלו חווה הרבה חוויות, חלק משאירות עליו רושם קל וחלק נחרטות ומלוות אותו כל חייו. חוויה כזו הייתה החוויה שלי כשהלכתי בפעם הראשונה לתנועה. קוראים לי מטר, אני בן 13

יום שבת בבוקר, אחרי הכנה של מס' שבועות בהם התכוננו כל החברים לטיול השנתי הגדול של כל שכבת כיתות ג', התאספנו כל החברים בשער בית הספר כדי ללכת ביחד לסניף התנועה במרכז העיר.  ההתרגשות גדולה, התיקים מלאי ממתקים ובראש ציפיה לבילוי משותף ראשון ללא השגחת ההורים. כולם כבר הגיעו, המדריך עושה ספירה אחרונה, ויוצאים לדרך.

סניף התנועה ממוקם במרכז העיר, בית הספר בקצה המזרחי, מצפה לנו צעדה של כ 40 – 45 דקות. מתחיל להתחמם, כולם הולכים בקצב, ולאט לאט משתתקים כדי לא להפריע לאוויר להיכנס לריאות. פתאום, סחרחורת קלה, אין לי אוויר, אני מאט את הקצב, אט אט החברים חולפים על פני, עוד כמה מהם ואני המאסף.

אני מגביר את הקצב. הרופא אסר עלי להתאמץ, בפעם האחרונה שרצתי יותר מעשר דק' איבדתי את ההכרה, הרישרוש הזה שהוא שמע בלב. הם אומרים, כשאני מתאמץ הלב שלי רוצה לנוח אז הוא מכריח אותי, אני חושב שהם לא מבינים כלום, זה פשוט כי אני קצת שמן.

סחרחורת, אני מזיע, אין לי אוויר, חושך, מטר….. מטר…  אני שומע קול חלש קורא לי מרחוק, מטר….. מטר… אני כאן, אתה לא רואה אותי? אני אומר לקול. אבל אני לא שומע את עצמי, דיברתי, למה אני לא שומע את עצמי? מישהו שומע אותי? אני צועק…

מטר….. מטר…

אתה בסדר? – הקול התקרב

זה ירון המדריך,כנראה שאיבדת את ההכרה – הוא אומר

אני שוכב בחדר חמים, המזרן נעים, הפנים החייכניות של אמא

שלמה, שראה שאתה מתנדנד אחורית, בלי להסס שלח יד ארוכה שספגה את החבטה במקומך, אמרה אמא, ברצפה הייתה תקועה יתד…

ברגע האחרון שלמה הספיק לתפוס לך את הראש לפני החבטה, הוא הניח את היד ושבר לעצמו שתי אצבעות, אם היית נחבט, אמרה, והשתתקה,

לא רוצה להגיד את המילים. אני מסתכל הצידה, ליד המיטה יושב שלמה ומדריך נוסף

מה, אנחנו מהגן ביחד – אמר שלמה, אם זה היה הפוך, מטר לא היה חושב פעמיים.

גם לא פעם אחת – אמרתי וקרצתי לשלמה ובלב חמימות על החברים – ורישרוש