"איפה שנגמר השכל מתחיל האלוהים" כך אמרה לי המורה שלי לביואורגונומי. שנים חיפשתי את האלוהים, את האלוהים שלי, לא זה של הדתיים, לא את הכועס הנוטר, הנוקם. את האלוהים הזה שדמיינתי במוחי – האוהב, החומל, הטוב והמטיב ולא מצאתיו.
השכל התערב לו בחיפוש אלוהיי, כל פעם מחדש כאילו אמר: "תרגיעי, אין כזה אחד" "חיפשת וחיפשת ולא מצאת ועדיין לא נואשת?" "תתעוררי הזויה, אלוהים כמו שאת רוצה נמצא רק באגדה". ואז באה אותה מורה ובמשפט אחד הפכה לי את העולם: "איפה שנגמר השכל מתחיל האלוהים"
היא אפילו לא שיערה לאן יקח אותי אותו משפט, הוא העיף למקום חדש למקום ששם סוף סוף את
השכל בצד ולו אמר: "עכשיו אתה בשתיקה לא מעז להוציא מילה" "רק הרגש נכנס לתמונה, הוא
השחקן היחיד על הבמה ואתה יושב בדומיה עד להודעה חדשה".
ואז החיפוש עבר פאזה, מכל המקומות של "הרוחניקיות" ששם חיפשתי עד עתה פניתי לכר חדש,
לכזה שהשכל תמיד פסל. חזרתי אחורה בזמן לאלוהים שנמצא מאז ומתמיד בחכמת הקבלה.
לא בחכמת הקבלה של הדתיים עם השטריימל והזקן , שכבודם במקומם מונח, לחכמת הקבלה מבית
מדרשה של "קבלה לעם", זו שפתוחה לכולם, לכל אדם בכל מקום בכל שפה, לכל אחד שמחפש
קשרים של אהבה בין אדם לאדם. לכל מי שמחפש אלוהות מעבר לכאן ולעכשיו.
כשהתחלתי לצעוד במשעולי חכמת הקבלה גיליתי חכמה שהיא הכי עתיקה ובו בזמן הכי חדישה.
מצאתי בורא שנותן לי ולחבריי יד, כמו אבא טוב שכל רצונו לחנך את ילדיו, לא בפינוק ובהרעפה של
הנה קח, הכל שלך אלא כצבי הבורח ותוך כדי מנוסה מפנה ראש ענק וכאילו אומר בשפה המיוחדת
אליו: "אל תפחד, בוא אחריי, גלה אותי, אני כאן בשבילך – אבל כדי לגלות אתה צריך לעשות עבודה."
"צעד אחד שלך ומיד בתמורה אני בצעד לקראתך. "
אבא שמשחק עם בנו משחק, משחק מחבואים ללא מנצח אחד וללא מפסיד אחד, משחק שבו כולם
ללא יוצא מן הכלל זוכים להכיר את הטבע האחד. את המצב של אני ואתה ואנחנו – ככככולם – יחד
בסירה אחת.
ולמה נזכרתי בזה עכשיו? כי באתר האמת גם הקורונה, שמראה לנו עד כמה כולנו אחד, היא הזדמנות למחקר ולעבודה כדי לגלות כוח הטבע האחד. היא הזדמנות לבחון מערכת יחסים של בורא ונברא, של אנושות ושל פרט. של אמירה אלוהית לכל בני האדם.