דז'ה וו? היינו בסרט הזה כבר? ובכן, כנראה יהיה שידור חוזר, ממש בקרוב, כי דצמבר מתקרב בצעדי ענק!! כמה הפגנות, כמה דגלים, הורים, ילדים זקנים. כולם עמדו ועומדים בצמתים, מפגינים את נפשם, כאילו יודעים בוודאות שבבחירות האלה, הכל הולך להשתנות. מה שלא יהיה, יהיה יותר טוב. ואני תוהה עם עצמי, האמנם? 

הפילוג היום, חודר עמוק עמוק לתוך האומה, ניתן להרגיש אותו גם בחיי המשפחה. ההבדלים גדלים, ונראה בינתיים שכל אחד מבוצר בדעותיו, ובאני המאמין שלו, בלי טיפת רצון לנסות לצאת מתוך הבועה של עצמו. במקום להתקרב זה לזה, ולהבין אחד את השני, ההפך מתרחש. ככל שהעולם ימשיך להתקדם, ולהתפתח, הוא יהפוך לשסוע יותר, השנאה תשלוט, ויהיה אפס רצון להגיע להבנה הדדית בינינו. ערן שיוביץ דיבר על זה בעבר עם נח הררי:

עם ישראל המופלא והמקסים, עם הגוונים האינסופיים של דעות, עדות, שפות ותרבויות, שנקבצו יחד משבעים אומות העולם. איזה עם מיוחד אנחנו! יהלומים שנבחרו להיות עם, שרק חוק אחד שולט בהם – "ואהבת לרעך כמוך". 

האם יתחולל שינוי אמיתי לאחר הבחירות האלו?! האם נצליח הפעם להתעלות מעל לכל השנאה והפירוד, התככים, והאני הצודק, ששונא את האחר, ותהא הסיבה אשר תהא? כאב גדול לראות, איך אנחנו קורעים לגזרים את עצמנו כעם, ממיסים בכוח הצדק והאהבה העצמית, את הדבק שמדביק ומחבר את כולנו. זהו דבק של אהבה, של אכפתיות, של דאגה הדדית וסולידריות. 

לא יכול להיות שזה נעלם! צריך לדרוש את זה חזרה. זה קיים בנו ובינינו, חייבים לדרוש שיתגלה שוב, ושרק חוק אחד יחיה בינינו, חוק ואהבת! אם החוק הזה לא יתקיים בינינו, לא יעזרו עוד בחירות, לא בדצמבר וגם לא אלה שיגיעו לאחר מכן. אולי צריך לשנות קצת משקפיים, ולהתבונן בעולם מנקודת מבט קצת יותר רחבה, ולהבין שהמציאות אינה בהכרח אותה מציאות שאני רואה. אולי צריך להכניס לארון את הדגלים השחורים, את האמרות שמדברות על פילוג, להוציא דגלים לבנים, ולרצות מכל הלב להפגין על דבר אחד, ודבר אחד בלבד. צריך להפגין שכואב לנו, כשאנחנו לא מצליחים להתאחד כאומה אחת. לדרוש, שיתגלה חוק אחד שיקבע את עתידינו הטוב – חוק שמאחד את כולנו, שמלמד את כולנו להתעלות מעל לכל ההבדלים.