לא זכור לי מתי בדיוק התחלתי לדבר קבוע עם אלוהים מה שבטוח זה שזה היה מזמן כשהייתי ילדה
קטנה. בבית הדעות היו חלוקות – אבא, ניצול שואה, החליט שאם יש אלוהים והוא אפשר כזו זוועה אז הוא לא מבין אותו ולא רוצה בכלל להכיר בקיומו ובטח לא להאמין בו. למרות שאבי נולד למשפחה יהודית
ברומניה ובזמנו כולם היו בהגדרתם דתיים ומאמינים באלוהים כמובן. אמי הייתה ניצולת החיים עצמם וכבר כשנולדה נמסרה לסבתה שגידלה אותה. בכל מקרה אמי חיה בתנאים לא תנאים באומללות וזוועות לא פחות קשות מהשואה עצמה. איכשהו החיים הכל כך קשים שלה אף פעם לא החלישו את אמונתה באלוהים ותמיד אמרה שהוא מדבר עימה ומנחה אותה כל החיים. גם תמיד אמרה אלוהים חונק אבל לא הורג ושהכל לטובה.
השיחות שלי עם אלוהים הן על הכל כולל הכל. בעיקר אני אוהבת לדבר איתו כשאין אף אחד בסביבה ואני יכולה לדבר עימו בקול ולא רק במחשבות. יש מצב שהדיבור עם אלוהים החל בגלל כל אותם ניגודים שראיתי בבית או שזו התפתחות רגילה של כולנו והדיבור הפנימי הזה שלנו עם משהו בתוכנו אנו קוראים לו אלוהים והאלוהים האמיתי? לא ממש ברור. בכל מקרה הקול הזה שכמובן גם עונה (ממש דו שיח!) אני שואלת הוא עונה, אך לרוב הוא מדבר אלי בסימנים ואני צריכה לפענח אותם ואז מתחיל הדיאלוג. נראה לי שלרוב אנחנו לא מסכימים אבל בסוף הוא תמיד מנצח. תמיד התשובה שלו ברורה וחד משמעית אבל אני מתחכמת וחושבת שאני יודעת יותר טוב או בוחרת בדרך שלי. תמיד עולה בי השאלה – אם זה כל כך ברור לך מהתחלה, למה את מאריכה את הדרך וגם סובלת בדרך כלל, עד שבסוף את עושה מה שידעת מלכתחילה.
השיחות הכי טובות שלנו הן דווקא אלא שאני לא מתעקשת על שלי ונותנת לשיחה לזרום כי כשאני שואלת אותו משהו אני זו שתמיד עושה קשיים, אצלו הכל תמיד ברור וממש חד וחלק, אני מתחילה עם הרגשות וההתלבטויות ומסבכת הכל אבל כשאני מאפשרת לו לדבר ולא מפריעה אני לומדת הרבה. הבעיה שהדרך שלו כל כך ישירה, החלטית ולא מתפשרת שלרוב קשה לי להיכנע ללא איזה מאבק קטן לעצמי.
כמה פעמים תפסתי את עצמי עושה מה שבא לי ואוכלת אותה. אם הייתי מקשיבה לו הכל היה בא על מקומו בשלום. חוסכת מכות שהרבצתי לעצמי, חוסכת זמן וממשיכה להרפתקה הבאה בלי כל השטויות שלי. אולי זו הדרך שלו לחנך אותי ואולי באיזה שלב אתחיל להקשיב מבלי להתעקש כמו ילדה קטנה עקשנית וסוררת.